לאחר חודשים של פגישות טיפוליות חרוצות, אני והמטופל שלי הגענו סוף סוף לפריצת דרך. העבודה הרגשית האינטנסיבית יצרה קשר בלתי ניתן לשבירה בינינו, חיבור שהתעלה על המקצוען. זו הייתה התקדמות טבעית, עדות לחקירה העמוקה והאינטימית בה היינו מעורבים. כשהקירות התפוררו, מצאנו את עצמנו נכנעים לדחפים הראשוניים שלנו. המשרד, פעם מקדש של מקצועיות, הפך למגרש משחקים של תשוקות גשמיות. הכיסא, פעם סמל לסמכותיות, הפך לבמה לרגעים הכי אינטימיים שלנו. קולות המפגש הנלהב שלנו הדהדו דרך האולמות הריקים, עדות לצמא הבלתי נדלה שלנו. גופותינו השתלבו, אבודים בייסורי התשוקה, מצאנו נחמה זה בזרועות זו. הסשן הסתיים, אבל הזיכרונות מתעכבים, עדות להסכמתנו שלא נאמרה. שנינו ידענו שמה שקרה במשרד, נשאר במשרד.
