בכל יום, כשהשמש של שעות הבוקר המוקדמות מסננת מבעד לתריסים, אני מוצאת את עצמי נכנעת לדחף שאין לעמוד בפניו. טקס אישי שרק אני יכולה למלא. אני שולחת יד אל בן לוויתי הנאמן, כלי של עונג שלא אכזב אותי מעולם. באנחת ציפייה, אני מתחילה לחקור, אצבעותיי רוקדות על האזורים הרגישים שלי. החדר מתמלא בנשימותיי הכבדות, מהדהדות מקירות המלון הסטריליים. אני לא לבד, אבל בן זוגי ישן שנת ישרים, לא מודע למחשבות ולמעשים המרושעים שצורכים אותי. העונג נבנה, תנועותיי הופכות תזזיתיות יותר. אני מרגישה את זה, השיא מתקרב. במכה אחרונה, נואשת, אני משחררת, את זרעי החם צובע את הסדינים הלבנים כעדות לתשוקתי הבלתי נדלית. רק אז אוכל לחזור למציאות, גיחוך מרוצה שמנגן על שפתיי. עד מחר, כשהכל מתחיל שוב.
